מתוך שלא לשמה יבוא לשמה? באמת?

החינוך לקיום מצוות (מתוך שלא לשמה)

הקדמה

שלושה עקרונות ידועים ומפורסמים הן:

  1. "אחרי הפעולות נמשכות הלבבות", פעולה חיצונית מסוימת מעוררת את אותה ההשפעה בנפש.[1]
  2. "עיקרון ההתניה", כפי המוסבר בחוברת העוסקת בכך.
  3. "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" אדם העושה פעולה שלא לשם  כגון: אם אדם משחק עם ילדיו כי הוא מבין כי צריך לעשות את זה ולא כי הוא מרגיש שהוא רוצה ונהנה מזה – אט אט הוא יגיע למצב שהוא אכן נהנה מזה ורוצה בזה באופן אוטומאטי. בלשון חז"ל, מי שמקיים מצווה שלא לשם שמיים בסוף יקיים לשם שמיים.

כולם קשורים ונובעים אחד מן השני.

הבה נפתח בשאלה, אם אכן כל מי שמקיים מצוות שלא לשמה יקיים בסוף מצוות לשמה כיצד יתכן שכל כך הרבה אנשים מקיימים כל כך הרבה מצוות שלא לשמה ואף אחד מהם לא נהייה גדול הדור ומקיים את כל מצוותיו לשמה בזכות זה?

הרי אם הדבר הוא כפי שנאמר "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" כך היה צריך להיות?

התשובה היא כי עיקרון ה"מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה" פועל אך ורק אם העושה שלא לשמה מכוון ללשמה לפחות בזמן עשיית המצווה.

איך זה יכול להיות שאדם יקיים מצוות שלא לשמה אבל בכל זאת היא כן תהיה לשמה ?!

האדם מורכב מדחפים ורצונות, וכאשר הוא עושה פעולה מסוימת היא אינה חייבת לנבוע מאותו מקור.

כלומר, אתה יכול להגיע לירושלים ברכב ולהתפלל בכותל, האם יש קשר בין הרכב לתפילה בכותל מבחינה מהותית?

 וודאי שלא!

ולכן אם הגעתי לקיים מצווה מסוימת בגלל דחף מסוים (כגון: קרמבו, כבוד וכו') זה לא מחייב שאני עושה את המצווה בגלל הקרמבו למרות שיכול להיות שאם לא היה קרמבו לא הייתי מגיע למצב הנפשי שמאפשר לי את קיום המצווה.

 מה שיקבע זאת תהיה המחשבה שלי בזמן עשיית המצווה.

 

למסקנה=> אני משתמש בדחפים שלי (רצון לאכול קרמבו, רצון לכבוד, תאוות ממון וכו') על מנת להגיע לעשיית המצווה ולהתגבר על קשיים שמונעים אותי מלהגיע למצווה אבל כאשר אני מקיים אותה בפועל אני מכוון ועושה אותה לשם מצווה.

זה מה שנקרא מתוך שלא לשמה יבוא לשמה כאשר אדם מתחיל את המצווה לשם משהו צדדי, דחף.

דוגמא: אדם מקבל 1000$ לחודש בשביל לקום מוקדם כל בוקר ולהתפלל בנץ.

לכאורה, אין לו מצווה מי יודע מה בעשייה זו שהרי הוא עושה זאת בשביל 1000$ נכון?

התשובה היא: תלוי על מה הוא חשב בזמן עשיית המצווה.

המצווה הזו מורכבת משני דחפים שיש להתגבר עליהם.

העצלות לקום והעצלות להתפלל ולהתגבר על העייפות אחרי הקימה וההגעה.

 דחף / דחף / מצווה.

כאשר מתעורר לך קושי (= דחף שלילי) אתה חושב על ה 1000$ (=דחף שלילי נוסף שמנטרלו) אחרי שהתגברת על הקושי יש לך את עשיית המצווה עצמה – אם כאן אתה מכוון לש"ש זה נקרא שלא לשמה טהור.

כלומר, שלא לשמה טהור הכוונה שכאשר יש קושי, דחף שלילי, חושבים על הסיבה החיצונית.

כאשר נגמר הקושי, את המצוות מקיימים לשמה כשחושבים על המצווה בלבד.

כלומר, השלא לשמה נועד רק על מנת לעזור להתגבר על הדחפים.

מהו הלשמה הטהור?

כאשר הרצון הפנימי שלי כל כך חזק שהוא מתגבר על הדחפים אוטומטית. התשוקה למצווה כה חזקה שהיא עצמה מספיקה למחוק את הדחפים המונעים.

מהיכן נובע הבלבול?

כאשר אדם עושה מעשה כלשהו אין לו הבחנה ברורה בין דחפיו לרצונותיו. כאשר הוא עושה משהו הוא לא תמיד יודע מהיכן זה נובע, האם זה נובע מהדחפים שלו (תאוות ממון, כבוד, אכילה, נשים ועוד) או מרצונותיו הרוחניים (שאיפה לדבוק בה', לעשות רצון ה', רצון לתת ועוד).

רוב הפעמים, מעשי האדם מעורבבים משניהם ("אכלתי ואוכל" – אדה"ר[2]) כאשר לפעמים (בכל רגע נתון!) הרצון הטהור גובר ולפעמים הדחף השלילי גובר.

והאמת היא שהאדם עצמו קובע מהיכן תנבע פעולתו ע"י המחשבה בזמן הפעולה.

כאשר אדם חושב על כוונה טהורה בזמן המעשה הפעולה מקדשת ומטהרת אותו אפילו אם היא פעולה גשמית גרידא ואפילו אם מה שהביא אותו לעשות את הפעולה היה דחף שלילי או לא טהור,[3] ומאידך אם אדם חושב על כוונה שלילית בזמן פעולה רוחנית ברורה (לימוד תורה) היא מטמאת אותו! כגון הלומד לקנטר או לעשות עם התורה קרדום שנאמרו עליהם דברי חמורים ביותר מאחר ובזמן הלימוד עצמו המחשבה שלו דבוקה ברע.

ולכן כאשר אדם עושה שלא לשמה בטהרה הוא ייהפך בעתיד ללשמה מאחר וכל מעשה שהוא עשה ודבק במחשבתו בטוב מחזק בו את הטוב עד שהטוב יגבר בו כל כך שהוא לא יצטרך שלא לשמה (הוא לא יזדקק להשתמש בדחפיו) בשביל לעשות מצוות ומחשבתו אוטומטית תדבק רק בטוב.

בנוסף, האדם מחפש משמעות עמוקה בכל מעשיו וכאשר הוא מדבק מחשבתו בכוונות  טהורות זה נטמע לו עמוק עמוק בנשמה. ובכל פעם שהוא ייזכר במעשה שהוא עשה יתעוררו לו רגשות חזקים של הנאה וסיפוק שהוא שואב מן המשמעות הרוחנית שהייתה למעשיו וממילא יהיה לו רצון טבעי לעשות את המצווה שוב גם בלי הדחף.

כיצד מתחברת לכאן ההתניה "ואחרי הפעולות"?

מהו העיקרון של "אחרי… הפעולות". אתה עושה פעולה חיצונית שמבטאת שמחה והיא גורמת לך להרגיש שמח באמת וכן הפוך.

איך זה קורה?

יש לך בראש התנייה חזקה עם הפעולות החיצוניות שמבטאות שמחה (מילדות כשהיית שמח…) הן קשורות בתת המודע לשמחה אמיתית וטהורה, ולכן כאשר אתה עושה את זה, זה מעורר את התחושות הללו באופן אקטיבי די מהר! וכן לגבי כל פעולה חיצונית שמפעילה את הרגשות הפנימיים בעזרת ההתנייה.[4]

ולכן כאשר אדם מקיים מצווה שלא לשמה אבל בזמן הקיום בפועל הוא מעורר בעצמו את הרגשות הרוחניים ("לשמה" – כלומר, כוונה פשוטה לקיים את המצווה) הוא עושה לעצמו התנייה חזקה בין קיום המצווה לרגשות הרוחניים והסיפוק שהוא חש מעצם הקדושה והקיום של המצווה ולכן כל פעם שהוא ייזכר במצווה הוא ייזכר בחלק הרוחני שהוא קיים ויהיה לו סיפוק רב מכך וכך בגלגל חוזר הדבר יחזק את עצמו עד שהחשק שלו לקיים את המצווה יפרוץ לבד והוא לא יצטרך שלא לשמה על מנת להתגבר על דחפיו.

התגברות על דחפים בצורה שלילית

מה קורה כאשר אדם מתגבר על דחפיו בצורה "שלילית" (לא רעה, אלא ההיפך מהקרמבו) כגון חיוב פשוט, בצירוף איום וכדומה?

כגון: אתה אומר לעצמך, אני חייב לקום לתפילה אחרת אני לא בסדר או אני אשב בגיהנם או יהיו לי בושות כאלו ואחרות מאשתי או מהמשגיח והחברים בישיבה או כגון, אבא שאומר לילד לקום לתפילה, לעבודת הבורא והילד שומע כי אבא אמר והוא לא רוצה להסתבך עם אבא.

מה קורה בנפש במקרה זה?[5]

יש להוסיף לכאן שלב נוסף לפני כל השלבים שהוזכרו לעיל.

שלב התסכול

כל ילד\אדם בריא בנפשו מתמרד כאשר כופים עליו, זהו טבע בנפש האדם וזהו מרכיב חשוב בכל מבנה אישיותו.

ההתמרדות הזו יוצרת תסכול וחריקת שיניים ואף אם הוא מקיים את המצווה בפועל ונראה חיצונית שהוא לא כועס או משהו, עדיין ברמה הפנימית הוא מתוסכל – הוא עושה משהו שלא הוא בחר מעצמו לעשות.

עד מתי נמשכת ההתמרדות הזו? עד מתי יש לו את תחושת התסכול?

עד שהוא מבין באמת שאין לו ברירה, כאשר הוא מבין שאין שום ברירה וזה המצב באה תחושת ההשלמה והתסכול נעלם.

אלו הם המהלכים הנפשיים המתרחשים בנפשו של כל אדם עלי האדמות, כך ברא הקב"ה את האדם.

ולכן, כאשר אנו מקימים את הילד (או את עצמנו) בבוקר "לעבודת הבורא" כל התסכול והמרירות שיש לנו או לחניך באופן טבעי מודע ולא מודע מתנקזים כנגד התפילה עצמה! אנו יוצרים בידיים התנייה שלילית חזקה כנגד התפילה.

 

בבית של הרב יעקובזון עצמו, 10 דורות של מחנכים וגדולי תורה בקנה מידה עצום, מעולם לא גידלו אותו על לשמה!

הכל שלא לשמה.

בפעם הראשונה שאביו החליט שהגיע הגיל שהוא צריך לקום לתפילה, היא ישב איתו והסביר לו בכמה עשרות דוגמאות[6] איך כל העולם כולו קם בבוקר בזמן ויש לו מסגרת מסודרת של יום שאיתה הוא מנהל את חייו.

וזה אומר שכל אדם מצליח חייב לקום בבוקר בשביל בריאות נפשו. ואנחנו לא מגדלים בבית סמרטוטים, זה העולם כולו וזה מה יש. [7]

אבא שלו אמר לו שהם קיבלו מדורי דורות שהם מגדלים רק מצליחנים ולא סמרטוטים… והוא חייב מהיום לקום בבוקר (בזמן איקס שקבענו לך) ואין שום מצב אחר.

אחרי שבוע שבועיים שהקים אותו הוא מתאר שהוא הרגיש "מבואס מהחיים" אבל לא מעבודת ה'!

ואז אמר לו: "נו, איך אתה מרגיש? כיף?"

"לא!" ענה הילד

"חבל, כי אני מרגיש כיף, אני גבר אני חזק". "כיף לי, יש בי עוצמה וכח אני מחליט ועומד בזה".

ואז הילד התחיל לקנא ולבדוק אם גם הוא מרגיש ככה…

ורק אחרי שהוא למד ליהנות מזה ועבר את שלב התסכול, הוא אמר לו (אחרי 40 יום בערך) "איזה כיף לנו שאנו גם קמים וגם כיף לנו וגם מקבלים שכר…!"

וכן למד איתו את המשנה אנו משכימים והם משכימים, הם עושים הכל בדיוק כמונו ולא מקבלים ואנו כן!

וכן לגבי לימוד תורה: אדם מצליח הרי צריך ללמוד בכל מקרה, שיהיה לו מח מפותח? ידע להקיף חומר ולסכם אותו, לא משנה איזה? עדיף תורה! גם שכר!

אם כן למסקנה, את ההפנמה יש לעשות לאחר שהציפייה להפרת הכלל החדש פגה לחלוטין. והילד הפיזי והפנימי מבין שזה מה יש וזהו זה.

אם אנו עושים את ההפנמה והחינוך לפני כן כגון להקים ילד "לעבודת הבורא" אנו עושים שתי רעות.

1) מפנים את כל התסכול הקיים לקימה בבוקר לכל ילד בעולם (אפילו גוי) לכיוון התפילה…

2) וזו הרעה החמורה ביותר: לעולם לא תהיה לו השלמה עם התפילה ולעולם לא יפסק התסכול כי תמיד הוא יכול לא להיות דתי! ממילא אנו יוצרים בידיים ציפייה של הילד ליום בו ישתחרר מעול המצוות ויצא לחופשי.

שימו לב שבעיות של קימה בבוקר כמעט לא קיימות אצל בנות בציבור החרדי והדתי… למה? וגם לא אצל חילוניים רגילים?

למה?

כי לא הקימו אותם "לעבודת הבורא"!

כל התנהגות נכונה בחיים הנה הרי מצווה, אבל החינוך לאותה התנהגות צריך להיות לאורחות חיים ולא לשמה.

-אם תגעיל את הזולת יתרחקו ממך.

-אם תהיה טיפוס עצוב לא תהיה מאושר.

-אם תהיה קוטר לא ירצו להיות בחברתך ואתה תסבול מעצמך.

כל החינוך צריך להיות מכוון למטרה גשמית ואח"כ להוסיף את הרוחנית.

-תודה, סליחה, בבקשה, שלום – חוקי החיים. ככה הם חוקי החברה כאשר הוא יותר מבוגר אפשר להסביר לו למה צריך חוקי חברה למה אי אפשר לחיות אחרת.

רק אחרי ההפנמה מוסיפים את החלק הרוחני שבא ממילא!

 

 

החידוש הבא נאמר כמתנת בר מצווה מרבי יחזקאל לוונשטיין לרב יחיאל יעקובזון: כל בוקר אנו אומרים: "לעולם יהיה אדם, ירא שמים בסתר ובגלוי".

מכאן אנו לומדים שכך הוא הסדר, קודם כל צריך להיות אדם, אח"כ  להיות ירא שמים בסתר, בפנימיות, וכאשר זה אמיתי וטהור ניתן גם להיות ירא שמיים בגלוי.[8]

בדור הזה, דור של אינסטנט יש כאלו שמדלגים על "אדם" מדלגים על "ירא שמים בסתר" ונשאר רק "ירא שמים בגלוי" , כלומר, שחקן…!

זה גם הפשט ב"דרך ארץ קדמה לתורה" קודם מחנכים שלא לשמה, לדרך ארץ נטו ואח"כ לתורה.

ויש לזכור שהחלק של להיות אדם זה חלק תורני בדיוק כמו החלק של הירא שמים – "שהכל עשה לכבודו."

כל התאוות והיצרים הם יצירה אלוקית וכולם כולם הם בתוך השלא לשמה ויש לכוונם ולתעלם אבל לנסות להתעלם או למחוק אותם זה לא יצליח, אין בזה תועלת וזו בוודאי לא עבודת ה'!


[1] למשל: מעשה חיצוני של שמחה יעורר שמחה.

[2] כאשר הקב"ה אומר לאדם הראשון אחרי החטא מדוע הוא אכל מעץ הדעת עונה לו האדם הראשון "אכלתי ואוכל" בהסתכלות שיטחית זה נראה כאילו הוא אומר לקב"ה אכן אכלתי ואמשיך לאכול… אבל המתבונן יראה שהוא אומר ואוכל עם צירי ב"כ". כלומר, הרע נמצא בתוכי ועל כרחי אני נאלץ להמשיך לאכול וכל מעשי מהיום והלאה מעורבבים טוב ורע.

ואכן, זו מציאות האדם שהוא מורכב מרצונות חיוביים ודחפים שלילייים. הדחפים כשמם כן הם, דוחפים את האדם לעשות מעשים שלילייים והרצונות רוצים בטוב.

[3] כגון כסף, אוכל טעים או תאווה אחרת, מותרת או אסורה.

[4] שים לב שהפעולה הזו לא רק מעוררת את רגשות השמחה אלא הוא גם מחזקת אותם וגורמת להם להיות כח דומיננטי באישיות שלך לאחר זמן מספיק.

[5] אגב- זה מהווה את רוב החינוך העצמי שלנו כלפי עצמנו ושלנו כלפי הילדים הבנה נכונה של הדברים תפתח פתח גדול להבין מדוע אנו נאבקים בחינוך הילדים ובחינוך העצמי שלנו.

[6] רופאים, מהנדסים, שרברבים, סופרים, ספורטאים, גויים, יהודים, חכמים, טיפשים כולם כולם חייבים לקום בבוקר, ורק כך הם הגיעו להישגים בחיים זו טבע העולם וכך צריך להיות.

בנוסף, הסביר שכל המעבר משלטון של תת ההכרה (בשינה) לשלטון ההכרה המודעת של האדם נעשה בבוקר ואם אדם מתגבר וקם ושולט בעצמו אז כל היום הולך לו בצורה של שלטון ואז הוא יהיה אדם מוצלח.

[7] אנשים שלא למדו לקום בנחישות בבוקר בגיל 14-17 כל חייהם הם סוחבים את החיים, חיים בצורה רדומה, סמרטוטים ניידים.

[8] כאשר יש ילדים וצריך להראות ולהמחיש להם דברים או כשזה פורץ החוצה באופן טבעי.

2 תגובות

2 תגובות “מתוך שלא לשמה יבוא לשמה? באמת?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *